החלטה בתיק בש"א 3091/05

1.         בפניי בקשה לחייב את המבקשת בהליך העיקרי (להלן: "וולס") להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המבקש, המשיב בהליך העיקרי (להלן: "צימרינג"), לפי סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט - 1999.

2.         בהליך העיקרי מבקשת וולס להכריז על פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בוירג'יניה ביום 18.2.03 בתיק מס' CL01-192 (להלן: "פסק החוץ") כפסק אכיף. פסק החוץ מחייב את צימרינג לשלם לוולס סך של 6,619,005$ בצירוף ריבית של 13.2% מיום 23.9.03. צימרינג ערער לבית המשפט העליון בוירג'יניה על פסק החוץ (תיק 31141). הערעור נדחה ביום 5.11.03, וכך הפך פסק החוץ לסופי וחלוט.

            הסכסוך בין הצדדים שהוביל להגשתה של התביעה בוירג'יניה, בקליפת אגוז, מתייחס לחבותו של צימרינג כערב לחובה של חברת LEE HALL, הנמצאת בשליטתו ובשליטת שותפו, רן ניצן, אשר כשלה בהשבת הלוואה בסך 17,000,000$ שקיבלה מחברת WEXFORD. חובם של חברת LEE HALL והערבים הומחה על-ידי הנושה לוולס, ומכאן התביעה.

            בפי צימרינג טענות שונות נגד הבקשה לאכיפת פסק החוץ. בין היתר טוען צימרינג, כי הוא איננו ערב לחובה של חברת LEE HALL וחתימתו על כתב הערבות זויפה; קיים הסכם סודי בין וולס לבין חברת WEXFORD לפיו נפרעה ההלוואה באופן הפוטר את צימרינג מאחריות; ההליכים שקוימו בפני בית המשפט בוירג'יניה לא היו תקינים; וולס אינה עומדת בתנאים שנקבעו בסעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח- 1958 (להלן: "חוק אכיפת פסקי חוץ"), שכן פסק הדין שניתן בוירג'יניה נוגד את תקנת הציבור והושג במרמה.

            וולס טוענת, כי תנאיו של סעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ מתמלאים בענייננו במלואם. בית המשפט בוירג'יניה היה מוסמך ליתן את הפסק שהכרזתו כאכיף מתבקשת; פסק החוץ המחייב את צימרינג בתשלום החוב ניתן לאחר שהתקיים הליך משפטי ארוך וממצה בהתאם לחוקי מדינת וירג'יניה, ובמסגרתו קיבל צימרינג הזדמנויות רבות להעלות את כל טענותיו, והוא עשה כן; צימרינג ערער על פסק החוץ לבית המשפט העליון בוירג'יניה, וערעורו נדחה; החיוב שנפסק לטובת וולס ניתן לאכיפה על-פי דיני אכיפת פסקי חוץ של מדינת ישראל, ואינו סותר את תקנת הציבור. כמו כן, הפסק הוא בר ביצוע בארצות הברית, שם ניתן.

3.         סעיף 353א לחוק החברות, שבגדרו הוגשה הבקשה שבפני, קובע לאמור: "הוגשה לבית המשפט תביעה על-ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

            תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 היא הוראה כללית המסמיכה את בית המשפט או הרשם לחייב תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע. תכליתה של הוראה זו היא "מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע, בפרט במקרים בהם נראה כי סיכוייה של התובענה קלושים..." (רע"א 7543/04 ליסטר נ' ליסטר, תק-על 2004(4) 51). כאשר המדובר בתובעת שהיא חברה או חברת חוץ קיימת הוראה ספציפית בסעיף 353א לחוק החברות (בעקבות סעיף 232 לפקודת החברות שבוטל), הקובע  כי רשאי בית המשפט לחייבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות זאת, או כאשר הוכיחה החברה התובעת חוסן כלכלי שיאפשר לה לעמוד בחיוב בהוצאות, אם תחויב בהן (ראה: רע"א 3686/05 גאלי אחזקות בע"מ נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנייה בע"מ, תק-על 2005(3) 1106).  הרציונל בקביעת דין שונה לתובעת שהיא חברה ולתובע בשר ודם הוא, כי החברה היא ישות משפטית ערטילאית, וניתן להפסיק את פעילותה ולהכניסה למצב של חדלות פירעון על פי החלטת האורגנים שלה. לעומת זאת, אדם ממשיך לחיות ולפעול, גם מבחינה כלכלית, כל עוד הוא חי, ולכן הסיכוי להיפרע ממנו בשלב כלשהו, קיים תמיד.

4.         לאחר שבחנתי את מכלול נסיבות העניין שבפני, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום לחייב את וולס בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של צימרינג, אם יזכה בדין. מסקנה זו מבוססת על הצטברותם של הטעמים הבאים.

5.         ראשית, וולס הוכיחה כי יהא ביכולתה לשלם את הוצאותיו של צימרינג ללא כל קושי. על-פי האמור בכתב התגובה לבקשה לחיוב בהפקדת ערובה, שלא הוכחש ולא נסתר, וולס היא תאגיד בנקאי הרשום בוושינגטון ועוסק בפיננסים, השקעות והלוואות. לוולס כ-6,000 סניפים הפרושים ברחבי ארצות הברית ולמעלה מ-23 מיליון לקוחות. על-פי הדוחות הכספיים של וולס מצבת נכסיה נכון ליום 31.12.04 עמדה על סך של כ-428 מיליארד דולר, והרווח הנקי המאוחד שלה עמד על סך העולה על 7 מיליארד דולר. כמו כן, וולס הפקידה במסגרת בקשות ביניים לסעדים זמניים בתיק זה ערבויות בסכום כולל של 320,000 ש"ח, וכן שילמה הוצאות משפט שחויבה בהן בסך 5,000 ש"ח. כל זאת, באופן מיידי וללא כל צורך בנקיטת הליכי גבייה.

ב-בש"א  (חי') 6191/04 POLSKA ZEGLUGA MORSKA נ' החברה לנאמנות של בנק אגוד בע"מ (החלטה מיום 17.1.06, פורסמה באתר "נבו") הביעה כב' הנשיאה גילאור את הדעה, כי "כשם שבעניין אויקל צמצם בית המשפט העליון את תחולתו של סעיף 232 לפקודת החברות על חברות חסרות רכוש, תוך שאיפשר להן לסתור את החזקה הקיימת לחובתן (ד"ר שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט - 1999) בעמ' 35), כך אין מקום לקביעת כלל גורף ולפיו אין לחייב חברה במתן ערובה במקום בו הוכיחה כי היא בעלת רכוש. יש לבחון כל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו".  באותו עניין נקבע (בסעיף 14 להחלטה), כי התובעות לא עמדו בנטל המוטל עליהן להוכיח את יכולתן הכלכלית, והן אף נמנעו מלשלם הוצאות שחויבו בהן בהליכים משפטיים קודמים. לא כך הם פני הדברים בענייננו. כפי שנאמר לעיל, איתנותה הפיננסית של וולס אינה מוטלת בספק. כמו כן, אופן התנהלותה עד כה מלמד, כי היא מקיימת אחר חיוביה באופן דווקני. יש להניח, כי תנהג כך גם בעתיד. עוד יש להזכיר, כי נראה, לכאורה, שלצימרינג לא יהיה קושי מיוחד לאכוף בארצות הברית חיוב בהוצאות, אם ייקבע בהליך העיקרי, שכן המדובר במי שניהל עסקים והתדיינויות משפטיות בארצות הברית והמציאות העסקית והמשפטית שם אינה זרה לו.

6. שנית, על פני הדברים נראה כי המדובר בתביעה שיש בה ממש, ובכל מקרה אין מקום להציב משוכות בדרכה של וולס לבירורה על דרך של חיוב בהפקדת ערובה. ודוק: אין המדובר בהחלטה ליתן סעד זמני, שבה זוכה תובע ביתרונות דיוניים במהלך ניהול ההליך, והוא נדרש, בדרך כלל, להבטיח את יכולתו של הצד שכנגד להיפרע ממנו את נזקו, אם תיפסק התובענה או יפקע הצו מסיבה אחרת. אציין, כי במסגרת דיון בבקשות לסעדים זמניים נדרשה וולס להפקיד סכומי כסף בקופת בית המשפט, ועשתה כן. לעומת זאת, ענייננו בבקשה של הנתבע לחייב את התובע בהפקדת ערובה כתנאי לעצם ניהול ההליך.

כפי שנאמר על-ידי חברי, השופט זילברטל, ב-בש"א (י-ם) 5922/01 אליהו ואורית מוזס נ' חב' לוי רמות עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ, תק-מח 2001(2) 15248, בעקבות דברי הנשיא זילר ב-ת"א (י-ם) 921/95, 1330/96, 1331/96 מקוסי ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם),  "בחינת סיכויי הזכייה, כאשר מדובר בהליך מקורי (במובחן מהליך ערעורי), ובמיוחד בשלבים ההתחלתיים של ההליך בטרם שמיעת ראיות, היא מעשה כמעט בלתי אפשרי". כך הם פני הדברים בדרך כלל, ואולם בענייננו המדובר בתובענה שתכליתה הכרזתו של פסק חוץ כאכיף. המדובר, איפוא, במי שזכה בדין בפסק חוץ חלוט ומבקש לממש את זכייתו בישראל. אשר לכך, הכלל הוא כי "בתי משפט, כל כולם לא נועדו הם אלא לעשות צדק בין תובע לבין נתבע; יחסי המדינות אינם נוגעים, מעיקרם, ליחסים אלה שבין פרטים, ביניהם לבין עצמם; אשר-על-כן ראוי כי נכיר בזכויות ונאכוף חיובים בתתנו דעתנו אך ורק לצדי הזכות והחובה של הצדדים המתדיינים (ובכפוף לחריגים מסוימים)" (ע"א 970/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' אגם, פ"ד מט(1) 561, 570). עוד נקבע, כי "הלכה פסוקה ומושרשת היא, כי רק לעיתים נדירות נדחה אכיפתו של פסק חוץ מטעמים של תקנת הציבור" (ע"א 4949/03 בולוס גד בע"מ נ' GLOBE MASTER MANAGEMENT LTD., תק-על 2005(1) 2584). במצב דברים זה, כאשר המדובר בסכסוך שנבחן לגופו והוכרע לזכות התובע בפורום אחר, סבורני כי יש להקל עמו בבואו לאכוף את פסק החוץ בישראל. כך בדרך כלל, אלא אם כן יש בידי הנתבע להצביע על נסיבות המצדיקות קביעת חיוב בהפקדת ערובה להבטחת תשלום ההוצאות כתנאי לניהול ההליך. בענייננו, התובעת היא חברה, אשר חל עליה האמור בסעיף 353א לחוק החברות. ואולם, אין המדובר בחיוב אוטומטי בהפקדת ערובה ומקום שבאים לבחון את האפשרות לפטור את התובע מהפקדה, יש לתת את הדעת גם לכך שהמדובר בבקשת זוכה לאכיפת פסק חוץ שניתן נגד החייב - הנתבע בחו"ל.

7.         המסקנה העולה מן המקובץ, כי דין הבקשה להידחות בשל כך שעלה בידי וולס לשכנע כי תוכל לעמוד בחיוב בהוצאות, אם יוטל עליה, ובנסיבות העניין אין הצדקה לחייבה בהפקדת ערובה לתשלום ההוצאות.

            אשר על כן, אני דוחה את הבקשה. צימרינג ישא בהוצאות וולס ובשכר טרחת עורכי דינה בסך של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

            המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום כ"ט בשבט, תשס"ו (27 בפברואר 2006) בהעדר הצדדים.

קלדנית: דנה ג. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: